Morphey’s Blog

"הייתי עושה הכל,

רק כדי להחזיק אותך בזרועותיי."

הזמן מתקצר, ואיתו באה ההבנה שאולי שינויים זה לא דבר כזה רע.

אני דביר, אותו דביר שמסוגל לפצוח בשיחה עם אנשים שהוא לא מכיר על כל מה שיושב לו על הלב, אותו דביר שמרכך אנשים קשוחים ומוציא מהם חיוך, אותו דביר שלא נכנע.

אני מנסה אולי להספיק לטוס לחו"ל, לבד, לקצת בטן גב, עם רשימת קניות שבראשה המצלמה שאני כ"כ רוצה.

לא איכפת לי כ"כ לאן לטוס, הרי שחברים שלי כבר עכשיו בתאילנד, איה נאפה, איוס וניגריה, ורק אני תקוע פה.

אמרתי שלום יפה לצופים, והחלטתי שפה זה נגמר. עם כל החרא שאכלתי מהכלבות המיזנתרופיות והסוציומטיות שעשו לי את המוות לאורך כל השנה (ועד היום אני לא מבין איך נתתי להן להמשיך לנשום), הגיע הזמן להגיד להם ביי, ושאני לא בא יותר לכלום.

כושר מגיע בקצב מהיר, ואיתו, משקולות של 10 קילו לזרועות מכל צד. ריצות בגולדה, שכיבות שמיכה, מתחים. צריך להתרגל לקצת חלבונים.

אמנם הרופאת שיניים שלי אמרה שיש לי משהו שמטריד אותי, כי הפה שלי מודלק ופצוע, כי אני מצחצח נורא חזק. ייתכן, ייתכן שלא.

שוב באה השיחה שאם יהיה לי בקשה אני לא חייב להמשיך לסבול, אפשר להשתחרר ושמים זין על כולם (לאור העובדה שאני מכיר כמה אנשים שהתאבדו במהלך הטירונות והסדיר, וכמובן לאור העובדה שאני לא יציב נפשית ובלה בלה בלה, כולם מנסים לעודד).

בטווח הקרוב נראה שאיבדתי, בטווח הרחוק נראה שהרווחתי את שפיותי. רק מנסה לנקות את הראש שלי מכל זה ולהמשיך……איך אומרים…….לחיות.

אני מתכנן להוסיף עוד קעקוע לפני הגיוס, הפעם, במקום הרבה יותר חשוף. התיכנון הוא בחזה / גב עליון-שכמות, משהו ממש גדול שיכאב לי כמו אני לא יודע מה.

עקרתי לעצמי אתמול 3 ציפורניים, 2 מיד שמאל ועוד אחת מהבוהן הימנית ברגל, כתוצאה ממכות שחטפתי בהם ונראה שהן הזדהמו. לא הייתה לי ברירה, אבל הצלחתי לנתק את הכאב.

אז אם תראו אותי, זה בסדר. זה בסדר.